<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך זעירי מן האמוראים הראשונים</h1>
<h2>דף כט.</h2>
וכמה דוכתי דאיכא ספיקא דאורייתא כגון ההיא דהמוכר את הספינה [ב"ב פ"א ע"ב] פלוגתא דר' מאיר ורבנן במוכר שני אילנות ומספק' להנהו פירי בספק ביכור' וכמה תקנות עשו שלא יכניס חולין לעזרה, וכמה כיוצא בזה יש להביא מפ' התכלת [מנחות מ"ח ע"א] משתי הלחם הבאין בפני עצמן, ובפ' הזרוע והלחיים בתחילת הפ' [חולין ק"ל ע"א] היכא לינפינהו גואי קא מעייל חולין בעזרה, ולעניין מעילה גופה שהיא מדבריהן אשכחין בהדיא דלאו אקרבן קאי דגרסי' בתמורה פ' יש בקדשי המזבח [ל"ב ע"א], אמר עולא עולה שהתפיסה לקדשי בדק הבית אין בה אלא עכוב גזברים בלבד פי' כלומר כבר יצאה מרשות בעלים ונכנסה לרשות גזברי' ואין לבעל כלום כח לקרות על שמו כלומר שפטור מפדיון, מיתבי עולה שמתפיסה לקדשי בדק הבית אסור לשוחטה עד שיפדה, מאי אסורה מדרבנן, הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא ואם עבר ושחטה מה שעשה עשוי ואי אסור דקתני דאורייתא אמאי מה שעשה עשוי, ואלא מאי דרבנן אי הכי אימא סיפא ומועלין בה שתי מעילות, פי' מעילה דעולה שפיר אלא דבדק הבית אמאי מועלין הואיל וקדושתו מדרבנן, ומשני ראוי' למעול שתי מעילות כלומר שתי קדושות אילו שתיהן יש בהן מעילה כל אחת בפני עצמה אבל הכא לא דאיסורא בעלמא רכיב עלה משום קדשי בדק הבית ולאו דאורייתא דאין כח דבריהן לחייב קרבן, ומדקא משני שתי מעילות לאו דוקא ולא קא משני הא מני ר' שמעון ור' מאיר דאית להו מעילה מדבריהן אפילו לעניין קרבן מעילה כדאשכחין בדמים ש"מ דאפילו ר' שמעון ור' מאיר מודי דמעילה דאיירו אינהו לאו לקרבן קאמרינן אלא כמו שנפרש בע"ה כי מה שר' שמעון ור' מאיר אומ' מועלין בדמים היינו שחייב בתשלומין או קרן בלא חומש ובלא קרבן או שמא דמים היינו כסף שתי סלעים כשיעור אשם מעילות וההיא דתחילת מעילה [ב' ע"ב] דאמר רבה מאי מועל מדרבנן ופרכינן מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן ואסקינן דאורייתא משלם חומש דרבנן לא, פי' ה"ה דקרבן איכא בינייהו מיהו לענין תשלומין מאי הכירא עבוד רבנן דלא ליתי לאתויי חולין קרבן כי היכי דלא ליעול חולין בעזרה ומשני כיון דחומש לא משלם פשיטא דקרבן נמי לא מייתי וכך פי' רבינו אליקים הלוי זל"ע מעילה דרבנן משלם קרן ולא חומש משום דחומש בהדי איל אשם מייתי ליה ובדרבנן ליכא קרבן דהוי כמביא חולין לעזרה הילכך חומש נמי לא מייתי אבל בדאורייתא מייתי קרן וחומש ואשם מעילות, והא דתנן [מעילה י"א ע"ב] דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין המקדיש דישון בתחילה מועלין בו, פי' המניח דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שמצותן לקדשו שם דהיינו להניחו אצל המזבח מקום שנותן שם תרומת מזבח החיצון כדכתיב ושמו אצל המזבח כדילפינן דשן הדשן מועלין בו מדאורייתא. וכן יש לפרש ההיא דאפר פרה [מנחות נ"ב ע"א] דאין בה מדאורייתא וחכמים גזרו בו מעילה פי' תשלומין אבל [לא] חומש ולא קרבן.
וההיא דוקיא דפ' הוציאו לו [יומא נ"ט ע"א] אתיא שפיר דמסיק עלה דר' שמעון ור' מאיר עד כאן לא פליגי אלא בדרבנן אבל בדאורייתא אין מועלין לשלם אפילו קרן בעלמא אבל בדרבנן מועלין לשלם או דמי קרבן דאשם מעילה היינו שני סלעים, ואין להקשות מההיא דהניזקין הל' ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת [גיטין נ"ה ע"א], ובגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי לא קנה וכו' עד מתיב רבה גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואין משלם תשלומי ד' וה', ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה, ואמ' רב שזבי כרת שעל ידי דבריהן באתה לו אוקמוה רבנן ברשותיה דליחייב עליה, אלמא מביא חטאת מדבריהם אם ישגוג בשחיטה כי אין זו קושיא מאחר שהפקר ב"ד הפקר קונה זה הממון להתחייב עליו וכיון שקנאן הרי הוא [שלו] היל' מיחייב עליה דומיא דתקנת ארבע אמות של מציאה שמן התורה אין אדם [זוכה] בהפקר אלא אם בא לידו ואפילו הכי הקודם בד' אמות ובא אחר והגביה וקידש בה הרי זה מקדש בגזל ואינה מקודשת ואע"ג דמן התורה מקודשת דומיא דמקדש בחיטי קורדניתא בשעות דרבנן דמן התורה אינה מקודשת אלא לאחר שיקדשנה אחר כך מקודשת מפני שהפקר ב"ד הפקר כממון של הדיוט ומשעה שקנאה לממון מדבריהם מן התורה הוא שלו לכל דבר בין להקדיש בין לקדש, אבל בכה"ג לגזור על הנהנה מן ההקדש להביא חולין לעזרה זה לא גזרו, והא דגרסי' נמי בקידושין פ' האומר הל' קדשתי את בתי ואיני יודע למי [ס"ג ע"ב], דאיבעיא לן מהו לסקול על ידו ואמר רב חסדא זה וזה אין סוקלין ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמר בני זה בן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת שלש שנים ויום אחד נאמן לקרבן ולא למכות ולא לעונשין ותניא כותיה בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נאמן לערכין ולחרמין ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשין, והשתא יש לתמוה בשלמא בתו דנאמן עליה רחמנא הימניה כדכתיב ואת בתי נתתי וכי דהימניה כל דהו הימניה בר ממיתה דרחמנא אמר על פי שני עדים יומת המת ואמר רחמנא ושפטו העדה והצילו העדה, אלא על בנו היכא אשכחין דהימניה רחמנא לאב דנימא דמהימן, אלא רבנן הימנוה ומדרבנן אשכחין חיוב קרבן, ואין זו קושיא חדא דרחמנא הימניה לאב על הבן לומר זה בני לעניין צורך הכרה ולר' יהודה אפילו לומר עליו ממזר הוא דכיון דאשכחן דהימניה רחמנא כל דהו סמכינן אההיא דהמנותא, ואהא נמי דעד אחד נאמן באיסורא אע"ג דלא אוקימן בהדא מנלן דעל אחרים עד אחד נאמן מ"מ אהני הימנותא דממון עם עד אחד אדידיה להימוניה לערכין ולחרמין ולהקדשות ולהביא קרבן על ידו מידי דהוה אאמר לו עד אחד אכל חלב ואינו מכחיש דאפילו עבד ושפחה נאמנין לחייבו קרבן הכא נמי בעדות זוטו מן התורה ותו לא מידי.
